top of page

הייתי מוכן לעשות הכול בשבילו: האנשים שפגשו את היטלר

אנטון שריינר היה ילד כשעמד בפעם הראשונה נרגש מול הפיהרר, וקיבל ממנו צביטה בלחי. "אהבתי אותו יותר משאהבתי את אבא", סיפר על האיש שהעריץ כחניך מצטיין בנוער ההיטלראי. כיום, אחרי שנים בשבי הרוסי וביקור מפתיע בישראל, הוא אוהב בעיקר את היהודים: "הבנתי שאני רוצה להיות כמוכם ולא נגדכם".


לינץ, אוסטריה. לכאן הגיע אדולף היטלר במרץ 1938 במהלך סיפוח המדינה לגרמניה. בכיכר העיר התקבל בפרחים ובקריאות הייל, נפגש עם קהל של מעריצים שראו בו מושיע. אחד מהם היה אנטון שריינר.




"האנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה, היה שלב נוסף בתוקפנות ההולכת וגוברת של המשטר הנאצי ובהתפשטות הטריטוריאלית של גרמניה, ואחד שהיה חשוב במיוחד להיטלר – שנולד וגדל באוסטריה. הוא עצמו הוביל את הכוחות הגרמניים.



בלינץ, אחת התחנות בדרך, חיכו לו ההמונים. הרשמים העזים מאותו יום היסטורי עדיין חיים ונוכחים בזיכרונו של שריינר, שהיה אז ילד קטן. "הכיכר הייתה מלאה באנשים שהצטופפו עד גדות נהר הדנובה", הוא משחזר, וממשיך בדמעות ובהתרגשות: "עמדתי למרגלות הפסל של התינוקות העיוורים, ישבתי על הכתפיים של הדוד שלי. הרגשנו גאווה, המנהיג שלנו הגיע, הפיהרר. הוא יצא לכיוון הקהל ואני צילמתי את הרגע הזה עם המצלמה הקטנה שלי. כל הקהל שאג 'הייל היטלר'. זה היה רגע בלתי נשכח. היטלר הבטיח שיאחד אותנו, והוא קיים את הבטחתו".


יותר מ-80 שנה עברו מאז. עכשיו שקט כאן. הגעתי לעיר במיוחד כדי לפגוש את אותו ילד נלהב מהיום ההוא, כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה והתקבלו בזרועות פתוחות. כשאני מחנה את הרכב למרגלות בניין המגורים שלו, אני מבחין שעל אחת המרפסות תלויים שלושה דגלים – דגל האיחוד האירופי, דגל קנדה ודגל ישראל. זו המרפסת שלו.



ההפתעה לא מסתיימת שם. על משקוף הדלת שעליה מתנוסס השלט "שריינר" תלויה מזוזה. בפנים ממתין אדם עם זקן לבן, עגיל באוזן השמאלית וחיוך רחב על השפתיים. הוא מגיש את ידו ללחיצת ידיים ארוכה ועמוקה. נעים מאוד, אנטון.




הגעתי אליו אחרי שיחה עם אחד מאנשי הארגון "יהודים למען ישוע" בקליפורניה. הוא סיפר לי על אוסטרי זקן שפגש לפני כמה שנים ושהתוודה בפניו כשאמר: "לחצתי להיטלר את היד". לא היה קל למצוא את אותו אוסטרי, אבל תחקיר שנמשך חודשים ושיחות שנעשו בסיוע השכנה של שריינר (הוא עצמו לא שומע טוב), הובילו למפגש שהתחיל בקבלת פנים חמה על אותה מרפסת עם דגל ישראל.

חייל בן 8

אנטון שריינר נולד ב-1930 בעיירה הקטנה באד לאונפלדן, מרחק של כחצי שעה נסיעה מלינץ. משפחתו הייתה ענייה: "אמא הייתה חייבת למכור את טבעת הנישואין שלה שקיבלה מאבא ליהודי אחד כדי לממן את עלות ספרי הלימוד שלי לבית הספר. היהודי שילם לה בזול על הטבעת, אבל הוא גם היה היחיד שהסכים לשלם לה בכלל, לאף אחד אז לא היה כסף. היהודי הזה הציל אותה באותו רגע", הוא מספר.


בני משפחתו של שריינר ורבים אחרים באוסטריה תלו את תקוותיהם בהיטלר, שתפס ביד חזקה את השלטון בגרמניה וביקש לספח אליה את מולדתו. "היינו כל כך עניים, רעבים, מושפלים. כשהיטלר בא הוא החזיר לנו את הכבוד שלנו והבטיח שהכול הולך להשתנות".

ב-12 במרץ 1938, זה קרה. היטלר חצה את הגבול בראש שיירה של טנקים גרמניים, ועבר בלינץ, שבה למד והתגורר בבגרותו. הוא עלה לנאום מול הקהל הנלהב שחיכה לו במרכז העיר.


הילד אנטון כבר היה חבר בנוער ההיטלראי – שהחלה לפעול באוסטריה עוד לפני האנשלוס. הוא לבש את המדים שאמו גיהצה לו במיוחד עבור אותו ערב, הצליח לפלס את דרכו בהמון וביחד עם בן דודו חיכה שהיטלר יסיים את נאומו והמתין לו ליד המרצדס השחורה שלו. כשהפיהרר הגיע אל הרכב, הוא ראה את הילדים עומדים דום כמו שני חיילים צייתנים. לדבריו, "היטלר ניגש אלינו - מיד התמתחנו, הנפנו את זרוע ימין וקראנו בקול 'הייל היטלר'. היטלר ליטף אותי בראשי, צבט אותי בלחי, לחץ לי את היד ושאל אותי לשמי".

קולו של שריינר רעד כשתיאר את הסיטואציה, כאילו שכח את כל הזוועות שגרם המנהיג הנערץ שלו, שהמשיך באותו ערב בדרכו להשלים את סיפוח אוסטריה, ואחר כך זרע הרס וחורבן בכל היבשת וריסק לרסיסים גם את גדולי מאמיניו. בתיאורו כאילו שכח את הכול וחזר להיות הילד בן ה-8 שעומד מול מי שייצג עבורו אז את התקווה לחיים טובים יותר. "אהבתי את היטלר יותר משאהבתי את אבא", הוא אומר, "הייתי מוכן לעשות בשבילו את הכול, לבצע כל פקודה".

גלידה עם אווה בראון

המפגש הזה עם היטלר היה רב משמעות עבור שריינר הצעיר, אבל הוא לא היה היחיד. לטענתו, באותה השנה הזדמן לו לפגוש בו שוב, והפעם בעיירת הולדתו באד לאונפלדן, כשהמנהיג הגיע וחתם בספר המבקרים של העיירה. אנטון וילד נוסף החזיקו בספר תוך כדי החתימה.


"העיירה הזאת היא מעוז של נאצים עד היום", סיפר כשנסענו אליה יחד. "הם לא יודעים כלום על יהודים. אני הייתי עד לרגע שבו המשפחה היהודית האחרונה נלקחה. הבן שלהם היה משחק איתנו. אני זוכר בוקר אחד, שעה מוקדמת, חלון חדר השינה שלי היה ממש על הרחוב אז שמעתי וראיתי מכוניות של הגסטפו שהגיעו ונכנסו לבית של המשפחה היהודית. כעבור כמה דקות כל המשפחה הייתה בחוץ והגסטפו לקחו אותם במכוניות שלהם. הם כבר לא חזרו, אין לי מושג מה עלה בגורלם".

חמש שנים אחרי החתימה על הספר, מספר שריינר, הגיע המפגש השלישי והארוך מכולם. הוא היה אז חבר מצטיין בנוער ההיטלראי, ומנהל בית הספר שלו החליט לשלוח אותו כנציג הנוער של לינץ לביקור בברגהוף - המצודה של היטלר בעיירה ברכטסגאדן. "זה היה יום ראשון, בשנת 1943. כולם היו שם - גבלס, גרינג, הימלר, אייכמן - כל ההנהגה הבכירה הגיעה לאיזושהי ועידה שהייתה בבית באותו סוף השבוע. אווה בראון הייתה שם וקיבלה אותנו עם כיבוד וכוס גלידה קרה. אני הייתי בן 13, לבוש מדים של הנוער ההיטלראי, וכל האורחים היו על המרפסת. אני זוכר שההנהגה עמדה ושוחחה ביניהם, היטלר הגיע ושוב התחיל לדבר איתי, הזכרתי לו שהייתי בערב בכיכר באנשלוס, הוא שמח לשמוע זאת והתגאה בפני חבריו שהילד הזה, אני, כל כך נאמן לרייך. הייתי האוסטרי היחיד בחבורה, כל שאר הילדים שהיו שם היו גרמנים".

באפריל 1945, כשגרמניה כבר עמדה להפסיד במלחמה והצבא הרוסי התקרב בצעדי ענק לברלין, היה אמור להיערך מפגש נוסף. שריינר אומר כי עלה על רכבת לברלין כדי להשתתף באירוע לכבוד יום הולדתו ה-56 של הפיהרר, ביחד עם הנוער ההיטלראי. ההפצצות של בעלות הברית עצרו אותו בדרך, והוא מעולם לא הצליח להגיע. היטלר יצא באותו יום מהבונקר שלו וחילק אותות הצטיינות לחברי הנוער ההיטלראי. עשרה ימים לאחר מכן - הוא התאבד.

"כששמענו שהיטלר התאבד, זו הייתה מכה ניצחת. הרגשנו בגידה. איך הוא יכול לחשוב רק על עצמו, כל כך הרבה הקרבנו עבורו, איך הוא יכול לעשות לנו את זה? באותו הרגע הבנתי שהיטלר היה שקרן ובעצם רימה את כולנו. זה היה הרגע בו הפסקתי לתמוך בו ובכל האידיאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית".

התקופה לאחר מכן מעורפלת משהו, ושריינר לא מעוניין להרחיב עליה. מהמעט שסיפר עולה כי לאחר שהסתיימו הקרבות, הוא נתפס על ידי כוחות רוסיים ונלקח בשבי. לדבריו שם הוא נידון למאסר ולעבודת פרך, ולאחר שהשתחרר עבד בשירות הקג"ב והיה אחראי על תרגומים מגרמנית לרוסית. לאוסטריה שב רק כאדם מבוגר, אחרי קריסת ברית המועצות.

"גם 700 סליחות לא יכפרו על מה שעשינו ליהודים"

שריינר מעולם לא התחתן ולא הקים משפחה. לאחר שובו לארץ הולדתו, החל לטייל בעולם - נפאל, ארה"ב, קנדה. כנוצרי קתולי נסע גם לישראל, לראות את המקום שבו נולד ישו. המפגש עם הארץ ואנשיה חוללו בו מהפך של ממש - הנער שגדל על שנאת יהודים הפך למעריץ נלהב. "כשראיתי את ישראל היפהפיה, איך בניתם שם ארץ לתפארת, השתניתי ב-180 מעלות, הבנתי שאני רוצה להיות כמוכם ולא נגדכם", הוא אומר, "היהודים שולטים בוול סטריט ובתקשורת, זה נכון, אבל זה כי הם עם כל כך חכם ששרד את כל ההיסטוריה. הייתי נציונל-סוציאליסט, אהבתי את היטלר, אבל למדתי לא רק לאהוב, אלא בעצם לקבל את העם היהודי".


כשחזר מהביקור בישראל, החל בתהליך של התקרבות לדת היהודית. הוא קרא בתנ"ך, הצטרף לאירועים של הקהילה היהודית הקטנה בלינץ ומילא את ביתו בסמלים יהודיים. מיניאטורה של לוחות הברית תלויה על קיר הסלון שלו, מזוזה על משקוף דלתו ופוסטר ענק של ירושלים תלוי על הקיר בכניסה. כשהצטרפתי אליו לאירוע של הקהילה היהודית בעיר, ראיתי במו עיניי איך קיבלו אותו באהבה גדולה ובזרועות פתוחות.

השינוי שחל בו גרם לו להבין סוף סוף את גודל הזוועות שיצרה המפלצת הנאצית. זו שהיה חלק ממנה. "הילדים, הילדים התמימים שנרצחו בשואה ללא שום סיבה, גם אם אני מנסה בכל הכוח אני לא יכול לעצור את הדמעות. בברית החדשה כתוב שעל חטא צריך לבקש 70 פעם סליחה כדי לכפר עליו, גם 700 סליחות לא יכפרו על שעשינו ליהודים בשואה", אמר לי בקול חנוק מדמעות כשנפרדנו לשלום.




לא יכולתי שלא לראות גם בו, קורבן של היטלר. קורבן של שטיפת מוח והבטחות שווא, קורבן של שיטה בתקופה אפלה. שלא כמו נאצים אחרים שפגשתי במסע הזה, במקרה של אנטון הייתה גם התפכחות.

אפשר אולי לייחס את ההתקרבות לדת למעין "תעודת ביטוח", אבל נראה שהשנים שעברו ובעיקר הביקור בישראל עשו את שלהם - והפכו את הגזענות נגד היהודים שאנטון גדל על ברכיה, למגוחכת בעיניו. במבטו, בעיניו הדומעות, לא ראיתי ניסיון הסתרה או מיצג תעתועים. ראיתי בושה וניסיון עמוק להסביר את הטעות הגדולה שלו, של אוסטריה. אנטון שריינר מייצג את האדם הפשוט, זה שבילדותו הלך אחרי מנהיג באמונה עמוקה ועיוורת, ובבגרותו הבין שזו הייתה הונאת ענק וחטא שאין עליו מחילה.


יש עוד כמוהו, ויש אחרים. אני ממשיך לתחנה נוספת.




הסרט התיעודי "היום בו פגשתי את היטלר" זכה בשנת 2020 בשלל פרסים יוקרתיים, ביניהם "פרס הצילום הטוב ביותר", "הסרט התיעודי הקנדי הטוב ביותר " ופרס "חביב הקהל" בפסטיבל אונטריו הבינלאומי לקולנוע בו השתתפו מאות סרטים מכל העולם. ניתן לצפות בסרט כולל כתוביות לעברית בקישור:







1 comentario


Victoria Zimmer
Victoria Zimmer
26 sept 2021

אפשר להוסיף קישור לסרט הזה בתפריט סרטים לצפייה, מחפשת גם "עיניים ירוקות" או עוד סרטים.

Me gusta
bottom of page