חצות , טורונטו. בישראל עכשיו מתעוררים לעוד יום עבודה. אנחנו הולכים לישון. הפרשי שעות וגם הפרשי מנטליות. שלא לדבר על פערי תרבות, הבדלים אופנתיים, הרגלים אחרים, שגרה שונה, רחובות אחרים , שורות שורות של טאון האוסים, נופים של צפון אמריקה ולא של דרום מרכז ארץ אהבתי. הו, מה יפים הלילות בכנען. הבוקר פה הוא לבן כי אין את הצהוב של הארץ ויש את השלג הקנדי. ברקע מתנגנים שיריו של מאיר בנאי שהפתיע ונפטר בטרם עת.
אני מקשיב לפלייליסט של להיטים של בנאי. ״את היית יפה כל כך במסיבה...אהבה קצרה״ , חלומות אחרים, אביתר, גשם, שירו של שפשף, כשהיום עולה, כמה אהבה. שירים נפלאים שמזכירים לי שוב את ישראל, את אילת, את הקמפינג בכנרת עם האהבה הראשונה, את הקיץ הסוער בדהב בסיני של שנות התשעים , את האהבה - אכזבה הכואבת הראשונה בגיל הטיפש-עשרה, את הלילות שלא נגמרו לפני שהגיע הבוקר במועדון הרוקסן ואת הנעורים המתוקים בישראל.
מאיר היה מהמוכשרים בין הבנאים. כמה חבל. עוד פסקול ישראלי שחדל מלפרוט לנו על הגיטרה הנצחית שלו ועל נימי הנשמה הישראלית שלנו.
משבוע לשבוע פונים אליי עוקבים בשאלה למה הפרספקטיבה שלי לא מתפרסמת גם בשפה האנגלית לטובת הקוראים הקנדיים שאינם דוברי וקוראי עברית. האמת שניסיתי כבר כמה פעמים לתרגם את התכנית, הבעיה היא לא בתרגום הטקסט, אלא בתרגום התוכן.
לך תסביר באנגלית מיהו מאיר בנאי לדוגמא. לך תספר על לילות בטירונות , בשתיים בלילה במגדל שמירה שאתה שומע את ״מה אני אני רק בן אדם״.
לך תתרגם את ההשראה, את הכוח ששיריו של בנאי נתנו לנו באין ספור רגעים ישראליים של כחול ושחור ולבן.
ניסיתי, זה לא עובד. יש דברים כמו רגשות, כמו מנטליות, כמו ריחות וטעמים, שלא עוברים את מחסום השפה, אלו הם פערי התרבות.
זו לא הפעם הראשונה שאני נמצא במשך שנים מחוץ לישראל. משהו בביוגרפיה האישית שלי , גרם לי כבר פעמיים בחיים לעזוב את ישראל. לצאת ולנדוד במסעות של גילוי עצמי, מסע גשמי אבל בעיקר רוחני. תמיד אני בסוף חוזר, כולם תמיד חוזרים.
הפעם זה כבר אחרת, כי אני לא לבד, הגעתי לקנדה עם משפחה ושלושה ילדים. מבחינתם כל יום שעובר ישראל והישראליות מתרחקת והם הופכים להיות יותר ויותר ׳קנדיים׳ , מה שזה לא אומר.
הפעם כבר לא אוכל לחזור בסוף המסלול, החיים של ילדיי מתבססים כעת בקנדה. ישראל הופכת להיות הבית הרוחני אבל לא הפיזי. חזרה לארץ תהיה פגיעה בהתקדמות שלהם ובבניית החיים כאן במערב. אז זה לא נראה באופק, אפילו אם לפעמים הלב נסדק.
בקנדה יש פחות ציניות מאשר בישראל. החיים הקשים בארץ הפכו את הישראלים למרירים כברירת מחדל. סף הרגישות בארץ הוא גבוה בגלל ההתמודדות היומיומית עם שטף האירועים הרגשיים. מלחמות, פיגועים, הלוויות בטלוויזיה על בסיס קבוע. כל זה ועוד הפך את הישראלי לקוצני כמו מיתוס הצבר- הסברס, המתוק מבפנים ועוקצני בקליפתו.
מצד אחד, הישראלים יותר חמים מהקנדים הסולידיים אבל מצד שני הקנדים יותר רגישים לאנשים. הישראלים הפכו לשיפוטיים , תחרותיים, קנאים, לא מפרגנים. איך זה קרה? מתי זה קרה ? אני זוכר שפעם הייתה בארץ תחושה של ערבות הדדית, היום זה לא קיים, אולי רק בזמן מלחמה. הרי יש את הקלישאה הזאת, שפעם יכולת לדפוק על הדלת של השכן ולבקש כוס סוכר. בשנים האחרונות שלנו בארץ לא יכולתי לבקש כבר כוס סוכר מאף אחד. האמת, גם לא ניסיתי.
אנשים הם אנשים, בכל מקום, בכל מדינה ובכל שפה. אין באמת הבדל. את זה ידעתי תמיד, אבל גיליתי שוב כאן. הוויקאנד פה הוא ארוך, זה טוב. נותן הרבה זמן איכות עם המשפחה, זמן להשקיע בילדים, זמן לכתוב. זמן קסם. בארץ יום ראשון היה תמיד סיוט. עוד לא הספקנו לנוח מהטיול של שבת והופ, לעבודה. אתה מגיע תשוש. בעצם, אתה כל הזמן תשוש.
פה בקנדה , אתה כל הזמן רגוע. אפשר להשתגע . ״יש בי מזה וגם מזה, וביניהם, על שפת הים, שקט מוצא ואז ברחוב סתם נהנה, יש בי את זה״.
הדבר שהכי חסר לי בקנדה זה הים. הים, הים, הים. חוף הצוק, הירידה הכי יפה בעולם מחוף הילטון לטיילת המגלה אין סוף של כחול וצהוב ולבן. הפלאפל בשדרות נורדאו, הכי טעים בעולם.
אני עוד זוכר שבשדרות רוטשילד היו בריכות עם דגים, הייתי מטייל שם לפעמים עם אבא שלי. היינו מצטיידים מראש בפרוסות לחם כדי להאכיל את הדגים. אז היינו יושבים ביחד, סתם כך, אבא ובן. רגעים נפלאים של ילדות ישראלית שהפכו לגעגוע מתמשך למשהו שאינו קיים יותר.
מוזר, שדווקא פה, במרחק של עשרת אלפים קילומטר מהבית אני מצליח להתאהב בארץ שלי. המרחק גורם לך לשכוח את הדברים שבגללם עזבת. ״לא רוצה להקשיב לקולות שגורמים לי עכשיו לעצור. זאת הדרך שאני בה נוסע אל מקומות אחרים. הולך בלי לדעת לאן, אל חלומות אחרים״.
המלצה לסופשבוע: היכנסו ליוטיוב ותמצאו פלייליסט של מאיר בנאי, זה יגרום לכם להיזכר, להתרגש, לאהוב מחדש את כל מה ששכחתם שאהבתם.
כמו אריק איינשטיין, גם מאיר בנאי הפך עכשיו להיות זיכרון מוסיקלי נוגה מהעבר. ״כאן דרכנו נפרדות״ הוא כתב . נדמה שצוואתו טמונה יותר מכל במילות שירו ״שער הרחמים״. שלום לך מאיר בנאי, נוח בשלום ותודה על רגעים נפלאים , רגעים פרטיים וכואבים שלך שהפכו להיות גם שלי, גם של כולם.
פלייליסט של מאיר בנאי ז"ל:
הוי ארצי מולדתי אכן הדילמות והמחשבות על ארץ ילדותינו אשר שנים רבות רחוקים אנחנו היום עם פנים לשוב עם מחשבות היכן נמצא נחלה בארצינו הקטנה ארץ אבותינו,
כל מילה שלך בסלע רק שכחת לציין את השעמום הנוראי וחוסר השייכות למקום.
לקח לי זמן לפצח את התעלומת האוכל הטפל באמריקה לעומת הארץ, הרי את כל המוצרים קנינו בקושר-מרקט יבוא מהארץ והבשר האמריקאי מצויין באיכותו! התשובה טמונה בסיבה שהחיים חסרי תוחלת כשאתה חיי מחוץ לארץ ישראל, הטעם מקורו בבלוטות ובמנגנוני החישה ולא באוכל עצמו.
כמו בושם שמריח אחרת באיזורים שונים על פני כדור הארץ.
הקשר שלנו כיהודים לארץ ישראל הוא מעל הטבע, חיבור ביולוגי ונפשי.
אפילו המפגש/קשר עם ישראלים בחול שונה מאשר בארץ, קשה ליצור חברות אינטימית אמיתית ולעיתים קשר עם גוי עדיף על ישראלי/יהודי.
מכאן שורשה של ההתבוללות היהודית הידועה לשמצה. חצי מהמתפללים בבתי כנסת בארה״ב נשואים לגויורות או גרושים מגויות ואז מתחולל אצלם תהליך של חזרה…
רונן, גם היום יש בארץ תחושה של ערבות הדדית. זה קיים, אבל מנגד יש תקשורת עוינת, מסכסכת ומפלגת, שמשרתת אדונים שמעוניינים באנרכיה, מסיבותיהם הם. (על כל המשתמע מכך)
כן, גם היום אפשר להקיש על דלת השכן/נה ולבקש כוס סוכר וכתוספת תקבל גם אבקת קפה/או שקיות תה.
בנית חייך וחיי משפחתך בקנדה והיום ילדיך הם יותר קנדים מישראלים. אני מניחה שזה כואב, אבל יש לזה גם המון יתרונות, כי הרי אתם נשארים במקום בו "היאוש הופך יותר נוח"
אנחנו (אישי ואנוכי) פה בארץ, אוהבים אותך, למרות שנחשפנו אליך, רק בתקופת הבחירות בארה"ב באמצעות הכלים האלקטרוניים.
כיום פרנסתך תלויה במקום מושבך וכרגע זה בקנדה. אני מאחלת לך שתפתחנה לך דלתות גם בישראל ואז אולי נזכה ליהנות מכישרונך ומיכולותיך גם פה, בבית.
שבת…
רונן שלום, שוחחתי אתך על חיילים בודדים והחלפנו "חוויות" בנושא.
אז הנה מעט מדעותי בנושא שהנך מעלה שהוא יכול להיות כואב מאוד. בכדי להבין זאת, "תעלה לטיסה בגובה 60,000 רגל" ותצפה על העולם והפלנטה הקטנה שלנו מרחוק, אז תוכל לקבל פרספקטיבה ולסדר לעצמך את הרגשות והתובנות שנלחמות אחת בשניה בעוצמה. בימנו העולם הצטמק ונהיה נגיש יותר ממה שהוא היה לפני 30 שנה. כדי להקל, תשווה מצבנו לסיטואציה שאדם עובד באילת וילדיו בגולן ורואה אותם אולי פעם בחודש, מהו ההבדל? זמן הטיסה לארץ, זהה לזמן הנסיעה ברכב לגולן.. הרי המשפחות אינן מתראות כל יום, אולי כל חודש.
למעשה, אין ספק, אדם הולך אחרי פרנסתו וליבו נשאר עם משפחתו ומולדתו. זהו מצב כל הישראלים בחו"ל לטוב ולרע. אם יכלו היו חוזרים למולדתם,…
ככה אנחנו בנויים, נוטים לשכוח את הרע וזוכרים את הטוב - וטוב שכך !
אנחנו מתגעגעים לזכרונות.