ריצ'רד רייטר בילה בילדותו בביתו של היטלר, וקיבל שוקו ועוגה מהאיש שאחראי למותם של מיליונים. משם התגלגל לאס.אס, צחק מול עשן הארובות, נעצר - ואחרי שנים מצא עצמו מלמד ילדים יהודים. זהו רק חלק מסיפורו של האיש שסיפר בריאיון בדמעות: "הייתי כורך בעצמי את החבל על צווארו של היטלר". רונן ישראלסקי, בן לאב שנמלט מפניו של הפיהרר, יצא בעקבות אנשים נוספים שפגשו אותו. כתבה ראשונה בסדרה.
ביום חמישי, בשעת צהריים, פגש מנחם ישראלסקי את אדולף היטלר.
זה קרה בברלין, ב-20 בספטמבר 1934. הוא היה אז ילד יהודי בן 11. מול מפעל הטבק של אביו, אברהם ישראלסקי, נערכה הלווייתו של אדווין בשטיין – בעל מפעל פסנתרים נודע ומי שתרם כספים לקמפיין הבחירות של היטלר, זמן לא רב קודם לכן. עשר מכוניות מרצדס שחורות שעטו לתוך הרחוב. מאחת מהן, יצא הפיהרר.
"הוא היה לבוש מדים, כמנהגו", סיפר ישראלסקי לימים. "הוא עבר מול הקהל, וכולם הניפו את היד בתנועת 'הייל' – אז גם אני נהגתי כמותם. פחדתי. זה היה השטן בכבודו ובעצמו – יותר גרוע מהמן הרשע. היטלר נעצר מולי, במרחק של כמה מטרים, והחל לדבר עם האישה שלידה עמדתי. בשלב מסוים הוא הסתכל לי בעיניים. קפאתי. פחדתי שידע שאני יהודי. אבל כנראה הוא חשב שאני בנה של הגרמנייה שעמדה לידי עם התינוק שלה. זה הרגיש כמו נצח, רק רציתי שהוא ושומרי הראש שלו ילכו כבר. כעבור כמה רגעים הוא המשיך בדרכו ופנה לטקס הלוויה. רצתי מהר ככל שביכולתי בחזרה למפעל של אבא. נכנסתי אחוז אימה. אבא שאל אותי מה קרה. סיפרתי לו. הוא הרגיע אותי, נתן לי לשתות משהו חם, סגר את המפעל והלכנו הביתה".
***
מנחם ישראלסקי – הילד שברח מפניו של הצורר הנאצי - הוא אבא שלי, ואת הסיפור הזה שמעתי מפיו פעמים רבות. האירוע המטלטל היה גורם מכריע בהחלטת הוריו לעזוב את גרמניה לפני שיהיה מאוחר מדי. ב-1936, ערב אולימפיאדת ברלין, כשמיליוני תיירים הציפו את העיר, אבי ומשפחתו נמלטו ועלו על רכבת חצות מברלין לקרקוב שבפולין, ומשם לנמל טריאסטה באיטליה ובהפלגה לפלשתינה. חותמת הגבול של גרמניה ועליה צלב הקרס הוחתמה בדרכונם. הם השאירו הכול מאחור - את המפעל, את הבית, את החברים ואת בני המשפחה המורחבת. אלו חשבו שהם משוגעים לעזוב כך ולעבור לגור במדבר.
מתוך כ-50 בניה של אותה משפחה מורחבת, שרדו רק עשרה את השואה. כל השאר נרצחו במחנות ההשמדה. באופן מסוים, המפגש האקראי עם היטלר הציל את חייו של אבא.
היום שבו הוא פגש את היטלר הפך למוטיב קבוע בשיחות שלנו. מה היה קורה אילולא ומה קרה אף על פי, כיצד מפגש אקראי הפך לנקודת מפנה ששינתה את חייו ואת גורל בני משפחתו, בהם גם אני. שנים עסקנו במחשבות הללו ובשאלה הקיומית הזו, בעצם עד יום מותו בשיבה טובה בגיל 92 בשנת 2015.
רגע לפני שעדויות כמו של אבי ייעלמו ולא ייכתבו בדברי הימים, החלטתי לצאת למסע ולנסות לאתר אנשים נוספים שפגשו את היטלר. אנשים שהמפגש הזה שינה את חייהם, ושסיפורם לא סופר מעולם.
במשך ארבע שנים אספתי עדויות באופן כמעט אובססיבי. הקשבתי לכל מי שהסכים להיפגש איתי, ולא משנה באיזה צד היה בזמן המלחמה. חלקם שונאים אותו, חלקם העריצו אותו בעבר ואפילו ראו בו דמות אב. חלקם מעריצים עד היום. דרך העיניים של האנשים הללו ניסיתי להבין מי היה האיש שהוביל את השמדתם ההמונית והשיטתית של שישה מיליון יהודים וגרם, לפחות בעקיפין, למותם של יותר מ-60 מיליון בני אדם. מי היה הפסיכופט, אחד על אחד.
שוקו אצל הדוד וולף
כילד, נהג ריצ'ארד פרידריך רייטר לשתות שוקו על המרפסת של היטלר. הוא אפילו קרא לו "הדוד וולף" . דודתו של ריצ'ארד, מריה רייטר, הייתה המאהבת של היטלר החל מסוף שנות ה-20 ועד לתקופת אווה בראון. כשנפגשו לראשונה הייתה בת 16: היטלר היה אז בן 37.
"היינו מגיעים אחר הצהריים כילדים עם מריה", הוא נזכר. "היטלר היה נותן לנו שוקו ופרוסת עוגה ואנחנו היינו משחקים עם הכלבים שלו, ככה זה התחיל. כילד, לא התרשמתי מהמדים שלו או מהיותו פוליטיקאי בכיר בגרמניה. לידי הדוד וולף היה לבוש רגיל. הוא תמיד נהג לחייך אליי, לקח אותי לטיולים לקן הנשרים (נקודת מצפה מעל האלפים – ר"י), סיפר לי אגדות עם גרמניות. הוא תמיד היה מאוד נחמד ואפילו ילדותי קצת איתנו הילדים, מאוד אדיב לאורחים שהגיעו לבקר בבית. מבחינתי הוא היה דוד נחמד".
ריצ'ארד נולד ב-1928 בעיירה ברכטסגאדן ששוכנת בהרי האלפים, על גבול גרמניה-אוסטריה. שם, בין היתר, התגורר גם היטלר במצודה המכונה ברגהוף. ריצ'ארד היה למעשה בן השכנים שלו שהפך לבן טיפוחיו, ובשנות המלחמה האחרונות גם לקצין בוואפן אס. אס. אחרי המלחמה הורשע בפשעי מלחמה במסגרת משפטי נירנברג וריצה עונש מאסר.
לאחר השחרור מהכלא השמיד ריצ'ארד כל זכר מחייו הקודמים. הוא שרף תמונות, מדים ומסמכים, כל מה שיכול היה לקשר אותו ל"דוד הנחמד". הוא גם השמיט את שמו האמצעי – פרידריך – וכך, עם שם וזהות פחות "צבועים", היגר לקנדה והתחיל בחייו החדשים.
פגשתי אותו כשכבר היה בסוף החיים הללו, בגיל 88. זה קרה בפברואר 2016, בעיצומה של סופת שלגים פרועה שהקשתה מאוד על הנסיעה למקום מגוריו – עיירה קטנה ונידחת בשם פנטנגוושין, בצפון אונטריו.
הבית שבו מצא מקלט נראה כמו טירה. שביל ארוך מוביל אל מבנה העומד במעלה גבעה מושלגת, צריחים מזדקרים ממנו. בפנים: בית אבות לגרמנים קשישים שמתגעגעים למראות האלפים המושלגים. כאן הוא בחר להתחבא. באתי נחוש לא לסלוח ולא לשכוח.
בכניסה ישב זקן חייכן. בצורתו, בחיוך ובמבט הוא הזכיר לי את אבא שלי. המשכתי משם לקבלה. "אנחנו כאן לפגוש את מר ריצ׳ארד רייטר", אמרתי לפקידה. "הו, סוף סוף הגעתם, ריצ'ארד מחכה לכם כבר יום שלם, הוא מאוד דאג לכם, חשש שמא נתקעתם בדרך... הוא ממתין לכם על הספסל בכניסה".
"סליחה, האיש החייכן שקיבל אותנו כשנכנסנו לבית האבות זה ריצ׳ארד?" שאלתי, וכמעט הוספתי "הנאצי האכזר". עוד לפני שהפקידה הספיקה לענות, הרגשתי טפיחה קלה על הכתף, הסתובבתי והנה הוא שם, עם החיוך, זה שהזכיר לי את אבא. "שלום רונן", הוא אמר בעברית עם מבטא גרמני חזק, והוסיף באנגלית: "אני ריצ׳ארד, חיכיתי לבואך, איך הייתה הדרך?"
אחרי המפגש הלבבי הזה, קצת קשה היה לתקוף אותו בשאלות בנות עשרות שנים. אבל במהלך הימים הבאים ריצ'ארד חשף בגילוי לב את הסיפור שלו - זה שהתחיל בשוקו במרפסת של הפיהרר, והסתיים רחוק-רחוק ממנו, כשהאהבה כבר הפכה לשנאה. "הערצתי את היטלר", הוא הודה בכנות שאפיינה אותו לאורך כל הראיונות.
למה בעצם החלטת לשתף אותי בסיפור שלך?
"נהוג לומר שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים. ישנם אי-דיוקים רבים בהיסטוריה הכתובה של מלחמת העולם השנייה. היה הרבה רוע במלחמה, אבל לנו כגרמנים היו גם הרבה דברים טובים שקרו. לכן החלטתי להציג את נקודת המבט שלי על השנים האלו.
"נהוג לחשוב שנציונל-סוציאליזם היא רק תנועה לאומית הדוגלת בגזענות ובעליונות הגרמנים. אבל זו הייתה שיטת ממשל שבאה להיטיב עם העם, להקטין פערי מעמדות, לצמצם עוני ולתת שוויון הזדמנויות, בלי קשר לרקע הכלכלי שאתה מגיע ממנו מהבית. המדינה תדאג לך לחינוך, לעבודה ולשוויון. זה דבר טוב, אני חושב. אין לכך שום קשר לגזענות, זה היה העיוות ההיסטורי של התנועה".
את האהדה לנציונל-סוציאליזם הוא לא קיבל מהבית. אביו, קרל רייטר, היה קומוניסט מושבע שהתנגד נחרצות להיטלר והיה מהיחידים בעיירה שהעזו לבקר אותו. ריצ'ארד סיפר כי הוריו אף התגרשו בשל כך, מאחר שאמו הייתה מעריצה שרופה של מנהיג המפלגה הנאצית. האב עזב את הבית, ואט-אט הפך היטלר לדמות אב עבורו. "הייתי מבלה שעות על גבי שעות בילדות בברגהוף. אני זוכר את היטלר עומד מול המראה ומתכונן לנאומים שלו. הוא היה עושה חזרות על תנועות הידיים, מדבר בלהט מול המראה, חוזר על הדברים, ממש כמו שחקן מקצועי.
"בימי ראשון היו מגיעים חברי המפלגה הבכירים - גרינג, הימלר, גבלס. הם היו באים עם נשותיהם בימי הקיץ, ומתארחים על המרפסת המפורסמת. אני הייתי מתרוצץ בין כולם עם אחי הגדול גונטר. היטלר היה אומר לנו לקחת את הכלבים לטיול, ואנחנו עשינו מה שהוא אמר לנו. אמא ידעה שאנחנו אצל הדוד וולף עם הדודה מריה, והיא הייתה שמחה".
בגיל 14 הצטרפו ריצ'ארד ואחיו גונטר לנוער ההיטלראי, ובמהרה התקדם ריצ'ארד והפך למנהיג בולט בקבוצת הנוער. אלו היו שנים שבהן ראה את השכן המפורסם פחות ופחות. "השנים שלי בנוער ההיטלראי היו נפלאות", הוא נזכר. "למדנו לרכוב על סוסים, קיבלנו מדים שאמא הייתה מגהצת לנו. כשפרצה המלחמה, היטלר שהה בעיקר במינכן ובברלין אז ראינו אותו פחות, אבל לעיתים הוא הגיע לסוף השבוע לנוח ואז היינו מארגנים קבוצת ילדים ומברכים אותו בכניסה לעיירה. פעם אחת הוא ראה אותי ואת גונטר בקבוצת הילדים, אז הוא קרא לנו לעלות למרצדס הפתוחה שלו ואמר לנהג שלו לעשות סיבוב בכל העיירה. המעמד החברתי שלנו השתפר פלאים בעקבות זאת".
הרומן עם מריה, דודתו של ריצ'ארד, הסתיים תוך כמה שנים ביוזמתו של היטלר. היא נותרה מאוהבת בו, אבל צייתה כשהורה לה להינשא לאיש צבא בשם גאורג קוביש. היטלר עצמו תיאם את טקס הנישואין וגם שלח לאחר מכן את קוביש לחזית, שם נהרג בקרבות. לאחר מותו שלח היטלר למריה זר ורדים אדומים עם כרטיס שבו הביע את תנחומיו. משפחת רייטר הייתה המומה מהאכזריות שבדבר, אך מריה עצמה המשיכה לשלוח להיטלר מכתבי אהבה. היא עשתה זאת בסתר ומבלי שזוגתו אווה בראון תדע.
בשנת 1944 ירד גיל הגיוס בגרמניה ל-16. ריצ'ארד גויס ויחד עם אחיו גונטר שירת בוואפן אס-אס כלוחם בחזית. "היינו מגיעים למקומות שאותם היינו צריכים לכבוש בקרב", הוא מספר, ומוסיף כי לאחר ניצחונות נהגו להכניס קבוצות של אנשים למבנה סגור ולהעלות אותו באש - "זאת הייתה דרך מהירה לסיים את העבודה".
במהלך מלחמת העולם השנייה, הרגת בעצמך בני אדם?
"בלהט הקרבות, כן".
כמה בני אדם להערכתך הרגת בעצמך?
"היו הרבה, לא נהגתי לספור".
ניסית אי פעם להתנגד לפקודה של הרג?
"לא יכולנו להתנגד. זאת הייתה השיטה ובאותם הימים השיטה הייתה טובה אליי".
פקודת חיסול
במהלך קרב מול הצבא הרוסי נפצע בגבו, אושפז וחזר לשרת בעיירה שבה נולד, ברכטסגאדן. כחייל מקומי הכיר את כל הדרכים והפך לשליח צבאי של האס-אס באזור. לטענתו, בימי הלחימה האחרונים נקרא למפקדה המקומית לביצוע משימה סודית. יש להדגיש כי לחלק מפרטי המקרה, ובעיקר אלה הנוגעים להרמן גרינג - מבחירי ההנהגה הנאצית, שכבר הורחק מתפקידיו בשלב הזה בהוראת היטלר – אין כל תיעוד היסטורי מעבר לדבריו של רייטר. הוא העיד על המקרה בעבר, אך לא תמיד פירט את כל שרשרת האירועים כפי שהציג אותה בריאיון.
"נמסר לי שעליי להעביר מזוודה נעולה ובה פקודה אישית מהיטלר שעליי להעביר לשומר הראש של גרינג ולבכירי הנהגה שהיו בברכטסגאדן. לקחתי את המזוודה והמפקד אזק אותה לזרועי. קיבלתי אופנוע וממרכז העיירה התחלתי לנסוע במעלה ההר אל ביתו של גרינג. כבר בחצי הדרך ראיתי מטוסים של בעלות הברית שהחלו להטיל פצצות על האזור. אני המשכתי לנסוע. בערך שני קילומטרים לפני שהגעתי לביתו של גרינג כדי למסור את הפקודה, הגיעה קבוצת מטוסים שהחלה להפציץ את הבית. הצלחתי למצוא מקום מסתור בבוטקה של השומר בכניסה לבית, הצצתי וראיתי איך הבית כולו עולה בלהבות.
"לאחר כשעה הסתיימה ההפצצה ויצאתי ממקום המסתור. איפה שהיה בית מפואר וגדול, נשאר רק הרס, עשן ואבק. היו שם כמה חיילים מצוות השומרים של גרינג והם אמרו לי שהוא הצליח לברוח עם אשתו והבת שלהם אדה לפני שהחלה ההפצצה. לאחר זמן לא רב, ראינו גל שני של תקיפות - הפעם הם הפציצו את הברגהוף, ביתו של היטלר".
המזוודה ששרדה את כל ההפצצה, הוא מספר, לא הגיעה ליעדה. לטענתנו, בתוכה שכנה פצצה מסוג אחר: "הייתה שם פקודה בכתב ידו של היטלר, שהורה לשומר הראש של גרינג לירות כדור אחד בראשו ולחסל אותו".
בימים האחרונים של הלחימה נהרג גם גונטר, אחיו של ריצ'ארד. עם שוך הקרבות החלו בעלות הברית להשתלט על האזור הכבוש. ראש עיריית ברטכסגדן נמלט ולדבריו של ריצ'ארד, במקומו מונה לא אחר מאשר אביו קרל רייטר - מתנגד המשטר, קומוניסט, שאיתו לא ניהל שום קשר לאורך נעוריו. רק שנים לאחר מכן הם התפייסו.
עבודה בשכונה הכי יהודית
לאחר סיום המלחמה, גרמניה החלה בתהליך של "דינאציפיקציה" - המרת השיטה הנאצית לדמוקרטיה שאנו מכירים כיום. במסגרת תהליך המעבר גרמניה העמידה לדין את המעורבים במלחמה בכל הדרגות. ריצ'ארד סיפר כי נשפט בגין פשעי מלחמה בהליך נפרד במסגרת משפטי נירנברג ונכלא למשך שנתיים יחד עם חיילי ואפן אס-אס נוספים. שמו נמצא מאז ברשימות השחורות של פושעי מלחמה שהכניסה לארצות הברית אסורה עליהם.
בתחילת שנות ה-50 הוא שוחרר. מודעת פרסומת שבה נתקל ברחוב, ושהזמינה מהגרים לקנדה, נטעה בראשו את הרעיון לעזוב. "הקנדים שאלו רק שאלה אחת – 'אתה יודע אנגלית?' עניתי שכן. למחרת כבר הייתי על ספינה בדרכי לעתיד חדש".
ריצ'ארד, עדיין איש צעיר, אכן יצר לעצמו עתיד חדש. בקנדה הוא נישא לג'יין ולשניים נולדו ארבעה בנים. מודעה נוספת שבה נתקל כעשר שנים לאחר שהיגר, הביאה לטוויסט נוסף בסיפור. זו הייתה מודעת דרושים בעיתון: "דרוש מורה לגיאוגרפיה ולהיסטוריה, ובפרט היסטוריה של מלחמת העולם השנייה".
כך הפך למנהל מחלקה בבית הספר "פורסט הילס ג'וניור היי", הממוקם בלב השכונה הכי יהודית בטורונטו. במשך 16 שנים איש מצוות ההנהלה והתלמידים, שברובם היו יהודים, לא ידעו על עברו של המורה האהוב, ראש המחלקה להיסטוריה, שהפך לימים בקי בהיסטוריה יהודית ובקרבות ישראל.
במהלך השנים בנוער ההיטלראי ובוואפן אס-אס, ריצ'ארד כלל לא הכיר יהודים. אבל בתקופה הארוכה שבה שימש מורה, התוודע לעם שה"דוד" הנערץ שלו ביקש להשמיד. הוא התאהב בחוכמה, בשנינות ובערכי המוסר היהודיים. "יש הרבה מאוד דברים שעשיתי שאני לא גאה בהם", אמר על כך, "אבל מה יכולתי לעשות?"
אתה מרגיש אשם או אחראי על מה שקרה בשואה?
"אני לא מרגיש אחראי, אבל צר לי על מה שהיה".
היית עד להרג או התעללות ביהודים?
"כשביקרתי פעם במחנה השמדה עמדנו קבוצת חיילים מול הארובות וצחקנו – 'הנה עוד אחד עולה באש'".
כתבת תחקיר שפורסמה ב-2004 במגזין "טיים קולוניסט" בוונקובר שמה קץ לחשאיות העבר האפל שלו. בכתבה נחשפו שמות של כאלף פושעי מלחמה נאצים שהיגרו לקנדה וחיו תחת זהות בדויה. ריצ'ארד היה ביניהם.
המורה הוותיק נקרא בבהילות לחדר המנהל. "המנהל שאל אותי מיד, 'ריצ'ארד, האם מה שקראתי בעיתון זה נכון?' עניתי לו שכן. הוא אמר שהוא מצטער ולמרות שכולם מאוד אוהבים אותי בבית הספר, הוא נאלץ לפטר אותי מיידית".
"לעולם לא אסלח להיטלר"
לאחר סדרת המפגשים שמרנו על קשר. ריצ'ארד אפילו נהג לשלוח לי מיילים בחגים יהודיים. "מי היה מאמין שמנהיג לשעבר בנוער ההיטלראי, שהיה חייל ואפן אס-אס, וחייל לשעבר בצבא הישראלי - יסתדרו כל כך טוב כמו שהסתדרנו", כתב אז.
בדצמבר 2016, לאחר תקופה ממושכת שבה לא נפגשנו, הוא ביקש שאבוא שוב לפגוש אותו בבית האבות. היה לו חשוב לראות אותי פעם נוספת. כשהגעתי מיד היה לי ברור שאני רואה אדם שכבר בסוף ימיו. ריצ'ארד היה רזה וכחוש, דיבר לאט, מבטו היה מושפל ונראה היה שרוח החיים שאפיינה אותו כל כך במפגשים הקודמים, יצאה ממנו. "שאל אותי עוד שאלות רונן", הוא ביקש, כאילו רוצה להספיק כמה שיותר לפני סוף חייו.
יש לי רק שאלה אחת. אם אתה היית צריך לסלוח למישהו על כל מה שקרה לך - למי היה לך קל יותר לסלוח? להיטלר או לאביך?
"אני לעולם לא אסלח להיטלר. הוא הרג את אחי, את אימי (שלדבריו מתה משברון לב לאחר מות אחיו – ר"י), את הדוד שלי, שלושה בני דודים".
ברגע הזה הוא נשבר. דמעות פרצו מעיניו והוא ניסה להסתיר אותן בממחטה. "לא חשבתי שבגיל 88 עוד יישארו דמעות. הדוד וולף הוא זיכרון שדהה ואני באופן אישי הייתי כורך את חבל התלייה סביב צווארו".
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ריצ'ארד. במרץ 2017 התקשר אליי ראסל, בנו, והודיע שהוא הלך לעולמו. הוא סיפר שאביו מאוד אהב אותי ואישר לי לשתף עם העולם את סיפורו. בקשתו האחרונה הייתה שישרפו את גופתו ושאפרו יפוזר במי האוקיינוס מול חופי נובה סקוטיה, בעיר הליפקס שאליה הגיע שנים רבות קודם לכן כמהגר.
לא סלחתי ולא שכחתי. הדמעות בסוף חייו של ריצ'ארד לא נשפכו בגלל ששת המיליונים, גם לא על 60 המיליון - אלה היו דמעות של הפסד. לשנאה יש מחיר כבד. גם בצד של הקורבן וגם בצד של הגזען. גם בצד המנצח וגם בצד המפסיד.
אני ממשיך במסע.
בפרק הבא:
הייתי מוכן לעשות הכול בשבילו"
אנטון שריינר היה ילד כשעמד בפעם הראשונה נרגש מול הפיהרר, וקיבל ממנו צביטה בלחי. "אהבתי אותו יותר משאהבתי את אבא", סיפר על האיש שהעריץ כחניך מצטיין בנוער ההיטלראי. כיום, אחרי שנים בשבי הרוסי וביקור מפתיע בישראל, הוא אוהב בעיקר את היהודים: "הבנתי שאני רוצה להיות כמוכם ולא נגדכם".
לצפייה בסרט המלא "היום בו פגשתי את היטלר" כולל כתוביות לעברית ניתן לרכוש כרטיס לצפייה בVOD בקישור הבא:
ניתן גם לצפות בסרט המלא דרך פייסבוק בקישור: https://fb.me/e/1DvIGrRVE
מעניין ומרתק. אחד הסרטים הטובים שראיתי על השואה, שמביא עדויות מצד הנאצים, ימח שמם וזכרם, סרט עוצמתי ומצמרר לראות ולשמוע איך הם מספרים על העבר שלהם בשוויון נפש, אולי כשימותו יתעוררו לאמת. צריך לקבל כל פרס אפשרי בתחום הסרטים תודה, עלה והצלח
הוסיפו כאן את תגובתכם לכתבה