לפני ארבעים שנה, מנהלי התכניות ב-PBS, שירות השידור הציבורי בארה"ב, היו להוטים להתנסויות טלויזיוניות אז הם הימרו והחלו להפיק סדרה חדשה על התנהגות בעלי חיים בטבע בשם "טבע".
התוכנית כללה סרטים דוקומנטריים בני שעה מנופי טבע בכל רחבי העולם, ובהתחלה אפילו לא היה קריינות כך שניתן היה למכור אותו בכל שוק טלוויזיה, ללא שום מחסום שפה. זה היה להיט. "טבע" חוגגת את יום השנה שלה העונה, הכוללת מבט מורחב על הרי הרוקי, סוסים אמריקאים, בחינה מדוקדקת של דבורים וכמובן כמה פינגווינים מקסימים.
למרות שהסדרה התפתחה עם השנים, יש אדם אחד שהיה שם מההתחלה. פרד קאופמן התחיל כעוזר הפקה בקדנציה של שלושה חודשים וכעת היה המפיק בפועל של התוכנית ב-30 השנים האחרונות.
קאופמן אומר ש"טבע" הפך מושך עוד יותר לצופים מכיוון שהמדע, הקולנוע והטכנולוגיה טובים יותר. הוא גם גאה בסיפור הסיפור של התוכנית ובתשומת הלב להתחממות הגלובלית ולאיכות הסביבה. בראיון שנערך לאחרונה ל-Associated Press, דיבר קאופמן על האבולוציה של התוכנית, הסיפורים שהשפיעו הכי הרבה וכיצד סרטונים ויראליים עזרו לז'אנר.
איך הטכנולוגיה שינתה את התוכנית במשך 40 שנה?
קאופמן: כשהגיע HD זה היה כמו, 'וואו!' פתאום ראית את הפרטים שלא ראית קודם לכן, אז זה היה הבדל גדול. העדשות השתפרו, מגוונות יותר. זה הבדל גדול. רחפנים! לפני שנים, אם רצית להשיג צילום אווירי, היית צריך לשכור מסוק ב-400 דולר לשעה ולשלם עבור הדלק והמפעיל ופשוט להתפלל שתוכל להשיג כל מה שתרצה בשעה. כיום אתה מעלה רחפן צילום, אדם אחד מטיס אותו והצילום יציב. זה באמת מאפשר לך לראות נוף, נותן לך פרספקטיבה חדשה על בעלי חיים ומקומות... אבל אני חושב שאחת ההתפתחויות החשובות ביותר היא שסרטי חיות בר, התנהגות, קטעים קטנים, הפכו להיות כל כך ויראליים במדיה החברתית. כלומר, הם מהנים, הם דרמטיים, הם מרגשים. רוב הסיכויים שמעולם לא ראית את זה קודם.
כל מה שאנחנו עושים הוא מנקודת המבט של החיה. זה מנקודת המבט של מקומות פראיים ואדמות פראיות. מה נקודת המבט של החיה על זה? אתה מראה את זה מנקודת המבט של הצלם, אבל האם אנחנו יכולים לשנות ולעשות את זה מנקודת המבט של החיה? וכך, זה... סוג של כיול החשיבה והתסריט שלך מכיוון שהוא מייצג את נקודת המבט של החיה. מה הם צריכים? מהם המשאבים לסביבה בריאה? כיצד משפיעים עליהם החקלאות ושינויי האקלים? אז זה בערך מה שאנחנו הולכים אליו כשאנחנו חושבים על נושא וכשאנחנו בוחנים את הסרט. האם אנחנו מהווים קול לעולם הטבע?
הוויזואליה הברורה ביותר למשבר האקלים היא רכסי הקוטב המתכווצים, במיוחד באזור הארקטי. אנו רואים שדובי הקוטב מבלים יותר זמן בשחייה ולא בזרימות קרח כי יש פחות מהם. אז, הם נמצאים יותר באוקיינוס הפתוח. וזה מוביל לעייפות והם צריכים יותר אוכל לאכול. והם סובלים בגלל זה. וזו הדוגמה הברורה ביותר שכולנו רואים. אבל שינויי האקלים משפיעים על הנדידות, וציפורים, למשל, נודדות בעקבות שבילי הפרחים ומקורות המזון שיוצאים החוצה, כי כשהיום הזה מתארך והשמש זורחת וחם יותר והצמחים פורחים וכו', ציפורים עוקבות אחר השבילים האלה. כעת, עם ההתחממות הגלובלית, חלק מהאירועים הללו מתרחשים מוקדם מהרגיל. אז, הציפורים מופיעות מאוחר או שהן מופיעות מוקדם מדי, וזה מתעסק בתזונה ובמזון שהם צריכים כדי לשאת בנדידה.
קאופמן: דבר אחד שאני מאוד גאה בו הוא שלפני הרבה מאוד שנים, היינו הראשונים שהפנו את תשומת הלב להפרעת קריסת המושבות עם הדבורים. וכך התברר שזה סיפור גדול מאוד, וזה עדיין סיפור.
הדבר הכי מרגש בלהיות בטבע הוא כנראה לצאת לספארי אפריקאי, שפשוט לא דומה לשום דבר בעולם. כלומר, אתה מרגיש חסר חשיבות כשאתה שם בחוץ ואתה רואה את החיות הגדולות והמדהימות והאייקוניות האלה מקרוב. זה מפתיע עד כמה החיות האלה מתקרבות, ואתה רואה את הנופים המרהיבים האלה שנמשכים קילומטרים. זה מעורר יראה. זה ממש נכנס בך ונשאר איתך ואתה יודע, אתה מקבל עור אווז. היינו ברכב באמצע עדר של כ-60 פילים באפריקה ולבי התרוצץ. אני לא יודע למה. זו הייתה רק תגובה להימצאות בין חיות הבר הגדולות הללו - והפילים נמצאים בכיתה בפני עצמם. וכמובן, אתה יודע, אתה מרגיש שהם מודעים לך. באופן שבעלי חיים אחרים לא. יש שם תודעה. וכך, יש רגעים כאלה שאני חושב שכולם חווים, בין אם אתה בפארק הלאומי ילוסטון או אפילו בסנטרל פארק, ליופיו של הטבע יש תמיד השפעה מרגיעה עלינו.
