אלפי ישראלים יוצאים מדי שנה מישראל לחיות חיים אחרים בחו"ל. ברלין לצעירים, ארה"ב לחולמים, אוסטרליה למעיזים וקנדה למשפחות. חלקם ישארו בחול עד עשור ויחזרו. חלק אחר ישאר מעל לשלושים שנים. זהו סיפור החלום הקנדי שלי. התהליך התובנות והמסקנות. שש שנים אחרי. האם היה "שווה"? פרק ראשון בסדרה תיעודית.
סוף מאי 2021, ימים לאחר הפסקת האש במבצע שומר החומות. אנחנו שש שנים בקנדה. לפני כמעט עשר שנים ראיתי כתבה של סמדר פלד על ישראלים שהיגרו לקנדה. הימים, לאחר מבצע צוק איתן. הייאוש היה גדול. בתחום שלי, טלוויזיה וקולנוע, חווינו משבר משנת 2008 כשביום אחד הופסקו הרבה הפקות מקור וחברות הפקה נסגרו. היו שנתיים מאתגרות בהן רבים מאיתנו חיפשו "להמציא את עצמם מחדש", חלק בתחום וחלק מחוץ לתחום, אני נשארתי בתחום למרות שההשקעות הצטמצמו וייקח זמן עד שהענף יתאושש.
הענף אף פעם באמת לא חזר לעצמו, לימים שלפני המשבר של 2008. ערוץ 10 נסגר, הפקות מקור צומצמו או בוטלו, תעריפי העבודה ירדו, תנאי תשלום הורעו ומיסים עלו. למעשה החל תהליך של ירידה משמעותית בהכנסות ובמקביל עליה ניכרת בהוצאות . אט אט נכנסנו ללימבו, כלכלי, אישי ומקצועי. החיים בישראל תמיד היו יקרים.
צוק איתן גם הוא הותיר את משקעיו , הריצה לממדים, הדאגה הבלתי נגמרת וכמובן האבדות בנפש הקשות בישראל, הכול יחד הביא אותנו למקום שרצינו שקט. להירגע מהמירוץ האינסופי. בקנדה תמיד שקט ורגוע מאד. ריענון, חידוש, קצת להיטען מחדש , ליצור, לחוות חוויות חדשות ובעיקר להירגע ולהתנתק מהיום יום הקשה שחווינו אז בישראל. אני הייתי אז כבר בן 40. הבנתי שאם אני לא עושה עכשיו שינוי מהותי, זה עלול להיות כבר מאוחר מדיי.
ואז הגיעה הכתבה של סמדר פלד על המהגרים הישראלים בקנדה. זה היה נראה כמו אופציה קשה להשגה, מאתגרת מבחינה בירוקרטית ותעסוקתית, אבל עדיין, אפשרי. אז, לא ראינו את נושא המרחק, הבדידות בחגים, הקשר לארץ, לא לקחנו כל זאת בחשבון כי רצינו ממילא הפסקה, לצאת לעולם ובפעם הראשונה לנסות להגשים כמה חלומות.
החלום המקצועי שלי, הרצון שילדיי יכירו עולם וכמובן החיים הנוחים יחסית בקנדה. האפשרות לחינוך ברמה גבוהה ובריאות חינם, תשתיות מתקדמות ותקציבי עתק לאומנות ותקשורת. שוק ענק ויציב ובעיקר נטול סכסוכים ורב תרבותי. לפני עשר שנים העתיד בקנדה היה נראה מבטיח. כמו אלפי ישראלים בשנה העוזבים את ישראל מסיבות שונות (רילוקיישן, לימודים , הגירה וכויב') החלטנו ללכת על זה.
מרגע ההחלטה ופתיחת ה"תיק", ייקח 3 שנים עד היום בו נקבל את כל אישורי העבודה, ההגירה והתושבות ועד ליום בו ננחת בהליפקס נובה סקוטיה ונתחיל בחיים חדשים.
להגירה לקנדה יש מספר מסלולים אפשריים:
קהילה יהודית, דרישת עבודה, לימודים , הומניטרי או חלק ממכסות שנתיות לפי מקצוע ומחוז . המקצועות הנדרשים הם נהגים, מתכנתים, מהנדסים וכדומה. במאי ומפיק סרטים לא ברשימה. בנוסף הגירה לקנדה היא לפי מחוזות. הגירה למחוז אונטריו והעיר טורונטו כמעט חסר סיכוי עקב הביקוש האדיר והמכסות הנמוכות.
לאחר מחשבה מעמיקה וניסוי כלים שלא צלח בעיר וויניפג במחוז מניטובה, נכנסנו למסלול של מחוז נובה סקושיה , העיר הליפקס . בעיר קיימת קהילה יהודית ותיקה וגם תעשיית טלוויזיה שזכתה למענק מס נאה לענף התקשורת בכדי למשוך מקצוענים לעבוד ולפתח את הענף במחוז. זה היה המסלול הריאלי ביותר והמשתלם ביותר עבורנו.
כשנה וחצי לאחר שליחת הניירת הגיע ראש הקהילה היהודית בהליפקס לראיונות קבלה של מועמדים שעברו סינון ראשוני לבדיקת היתכנות של קליטתם בקהילה. זה היה יום חול באמצע השבוע, שעת אחר הצהריים בלובי של מלון יוקרתי בתל אביב. הגענו כעשרים זוגות. התמקמנו בלובי, ג'ון, ראש הקהילה ישב לשולחן ולצידו עוזרת אישית יפיפיה ואדיבה. הם קראו לכל זוג לשיחה של עשר דקות. מהמקום בו ישבנו ניסינו לנחש איזה זוג עבר ואיזה לא. חלק ישבו רק שלוש ארבע דקות ואז הוא נפרד מהם, הבנו שאלו ודאי לא יתקבלו. אחרים שנראו יוצאים מחייכים הסקנו שעברו את האודישן.
בדיעבד, ג'ון בדק בעיקר את רמת השפה האנגלית והיתכנות למציאת עבודה. אנחנו, עשינו שעורי בית לפני כן ואני הגעתי עם רשימת אולפנים בהליפקס שיצרתי איתם קשר לפני כן והיכולים להיות מקום עבודה פוטנציאלי עבורי. ג'ון היה אדיב מאד ואפילו היתה איזה בדיחה באוויר. הוא התעניין במקצוע שלי , של בת זוגתי וביקש לראות תמונות של הילדים. בעשר דקות הוא קיבל תמונה מלאה של המשפחה הישראלית, בה האבא הוא במאי טלוויזיה, האימא מורה לדרמה, שניהם מדברים אנגלית ברמה גבוהה ויצרו קשרים ראשוניים עם מקומות עבודה. כל זה בעשר דקות זורמות , קומניקטיביות ומבטיחות.
יומיים לאחר ראיון הקבלה הודיעו לנו ממשרד ההגירה כי עברנו את האודישן\ריאיון וקהילת יהודי הליפקס ימליצו עלינו בפני הרשויות הפדרליות, כמועמדים מתאימים להגירה, קבלת רישיונות עבודה ומעמד של תושבי קבע. הם, ימליצו. הפדרלי -יחליטו סופית. הליך מורכב וארוך אמרנו?
מכאן התהליך התקדם אל מול הממשלה הפדרלית ונמשך שנה נוספת. מול הפדראלי ההליך היה בעיקר בירוקטי. הנפקת תעודות יושר והעדר רישום פלילי . אישור זה נדרש מכל מדינה בה היינו מעל ל6 חודשים בעשרים השנים האחרונות. אני הייתי חייב להביא אישור מאנגליה (בה למדתי באוניברסיטה בשנות התשעים), וכמובן מישראל. אשתי מישראל ומארה"ב. בנוסף הפדרלי ביקשו אישורי יתרת חשבון של שנתיים אחורה, יתרות זכות כדי לממן את חצי השנה הראשונה בקנדה והעדר חובות. בנוסף, בדיקות רפואיות של רופא מטעם השגרירות הקנדית. אישורי בגרויות ותארים והמלצות מקצועיות ואישיות . כל האישורים האלו מתורגמים נוטריונית לאנגלית.
במאי 2015 קיבלנו את כל האישורים , יצאנו משגרירות קנדה עם תושבות הקבע אותה היינו חייבים לממש תוך כשנה מיום קבלתה. תוך שלושה חודשים ארזנו הכל, הילדים סיימו את שנת הלימודים, שלחנו מכולה ועלינו על טיסה לקנדה. התהליך לקבלת הוויזה לקח בדיוק שלוש שנים ואין ספור מבדקים. מבחני שפה, בריאות, עמידות כלכלית, כושר מציאת עבודה ועוד.
בלילה של תחילת ספטמבר , נפרדנו מבני המשפחה הקרובה בנתב"ג, הכלבה החמודה שלנו מוקה נכנסה לכלוב קטן לכל משך הטיסה ואנו היינו בדרכנו (עם נחיתת ביניים בגרמניה), להליפקס נובה סקוטיה, קנדה. פנינו אל חלומות רבים, מאחורינו ארצנו האהובה ובליבנו החלטה. מקדישים את העשור הקרוב להגשמת חלומות.
בפרק הבא: נחיתה , המכולה מגיעה, התמקמות, מציאת עבודה וכמובן השלג הראשון.
אם יש לכם שאלות שאנו יכולים לענות עליהן בכתבות הבאות , אז כתבו אותן כאן בתגובות .