יש מעט מאד סרטים או סדרות טלוויזיה שניתן לקבוע מפורשות שהן שינו את העולם. "שיער" בסוף שנות השבעים הביאה את קול מחאת האמריקאים למלחמת ויאטנם והותירה את חותמה על דור שלם של וודסטוק וילדי הפרחים. פחות מעשור לאחר מכן, "תהילה" החלה את תהליך ההעצמה האישית אל מול הקולקטיב בעולם שבו הכל אפשרי.
בשנת 1982 עוד לא היה מקדונלד בישראל, היה עדיין רק ערוץ טלוויזיה אחד והצפייה הייתה בלעדית/ האלטרנטיבה היתה ערוצים מירדן או ערוץ המזרח התיכון. הרכש המשמעותי ביותר לתקופה של הערוץ הראשון היתה הסדרה האמריקאית פורצת הדרך וקובעת החלומות "תהילה"- או בשמה המלא THE KIDS FROM FAME .
שלוש שנים לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים העולם חיבק אותנו, ישראל הפכה ליעד מבוקש למיליוני תיירים וכוכבי התרבות מארה"ב הגיעו להופעות בארץ הקודש. האמריקניזציה היתה בשיאה.
מפרספקטיבה של ילד ישראלי מתבגר החי במרכז תל אביב הסדרה "תהילה" היתה ביטוי של הכל. חלומות, השראה, הנעה לפעולה, הצצה לעולמות נחשקים, תקווה והרבה תעוזה אומנותית. גרנו בתל אביב וחלמנו על ניו יורק. שמענו מוסיקה לועזית, לבשנו ג'ינס (עוד לא קרוע זה הגיע עשור לאחר מכן) ופריט האופנה הנחשק ביותר היה חולצות וסמלים של דגל ארה"ב שחיבקה אותנו.
בית הספר לאומנויות בניו יורק שהיה מרכז הסדרה "תהילה" הפך במהרה לחלום לכל מתבגר/ת בארץ ובעולם שנמשך לחופש, לדבר באנגלית ובעיקר לאומנויות.
אלו היו הימים שלפני תרבות הסלבס בישראל, לפני עידן הריאליטי והכוכבנות אינסטנט.
ב"תהילה", היית צריך "להזיע" כפי שאמרה הכוראוגרפית והשחקנית הראשית דבי אלן, שגילמה את דמותה של המורה למחול לידיה גראנט. הצלחה אינה באה ברגע אל רק עבודה קשה תביא אתכם לתהילה. זה היה מונולוג הפתיחה הקבוע בפתיח של הסדרה וזה עבד בגדול.
כבר ארבעים שנה ששיר הנושא של הסדרה קיים ורלוונטי מתמיד. הוא מייצג דור שלם שגדל בשנות השמונים והיום הם הורים לדור האינסטגרם המחפש וגם מוצא יש להודות הבזקים של תהילה ופוטנציאל לחשיפה עולמית.
הכח של "תהילה" היה בעובדה שהיא סיפרה את קורותיהם של נערים ונערות רגילים ממנהטן שעובדים קשה , נופלים וקמים , מתאכזבים ומופתעים בכל פרק מחדש וכל זאת מכח ההתמדה. לא היתה שם פרוטקציה, לא היתה שם פוליטיקה, גם לא פוליטיקלי קורקט, לא היו שם קונספירציות אלה טהרת התשוקה לאמנות למוסיקה ולמרבה הפלא כל זה עבד ובגדול.
"תהילה" היתה לפני ארבעים שנה להיט ענק ונותרה כזו גם היום. גיבורי הסדרה הפליאו רובם בקרירה עשירה ומגוונת. דבי אלן, הפכה לבמאית ומפיקה מוערכת ועסוקה מאד (האנטומיה של גריי) בהוליווד.
אחת מהדמויות הראשיות ג'ין אנטוני ריי שגילם את דמותו של לירוי, נער ממוצא אפרו אמריקאי מהארלם לא זכה לעדנה ונפטר למרבה הצער בגיל 41 מנגיף ה HIV.
ובנימה אישית: בתור ילד הערצתי את גיבורי הסדרה ואת דבי אלן במיוחד. היה משהו במורה הזאת להבדיל מהמורים שלי שהאמינה בילדים, לא ויתרה להם ודרשה מהם את המקסימום כמינימום והיא ידעה גם ללטף וגם לבוא בדרישות. כשכוכבי הסדרה הגיעו להופעות בישראל כמובן שהתייצבתי מיד. במלון הילטון בתל אביב גם פגשתי אותם פנים אל פנים. זו היתה טעימה נדירה של אמריקה במלוא תפארתה בישראל של שנות השמונים.
ראש הממשלה דאז מנחם בגין קיבל אותם בלשכתו וביקורם בארץ הגיע מיד לכותרות "מבט" המיתולוגית. כמו מגע של קסם הותירו כוכבי הסדרה רושם עז על הישראלים שרצו להיות כמוהם ולחיות את החופש שהסדרה מייצגת.
מאז נפלו וקמו ממשלות בישראל, מלחמות, מבצעים, ערוצי טלוויזיה מסחרית והשפע כיום הוא אדיר. אך נדמה לי שלא היתה עוד סדרה כמו "תהילה", שגרמה לכל כך הרבה ישראלים להרגיש כל כך חלק מהחו"ל גם כשישבו עם כפכפי אצבע וגופיה בסלון הישראלי. ארבעים שנים חלפו וכאילו שהזמן עצר מלכת, ו"תהילה" רלוונטית כיום יותר מתמיד.
מתוך הופעתם בישראל
