מי יצא למלחמת אזרחים? והאם עוד נשארה לנו תקווה?

מי בדיוק יצא למלחמת אזרחים? אותם קפלניסטים, אנשי מחאות הרחוב, רובם פנסיונרים שבעים, אנשי תיאטרון, אקדמאים ובכיינים מקצועיים? האם אהוד ברק, שעסוק בראיונות אינסופיים על נפילת הדמוקרטיה, יוביל כוח חמוש למזנון של הקאמרי? אולי בוגי יעלון יעמוד בראש “כוחות המרד” כשלצידו הגנרל קורץ – רק שבמקום “אפוקליפסה עכשיו” יקבלו “קומדיה עכשיו”, עם צבא של טנקים מפלמוביל?

בזמן שצה”ל נלחם באויב אמיתי, אותם גורמים שמכריזים על “מרד” הם אלה שעוסקים בהרס פנימי. בזמן שהחיילים בגבול מקריבים את חייהם, הם עסוקים בלצעוק ש”הדיקטטורה כבר כאן”, כשהם למעשה מנסים לכפות את רצונם על רוב העם בניסיון הפיכה משפטית ותרבותית.

אבל למרות התחזיות הקודרות של אהרון ברק ודומיו על “שפיכות דמים”, זה פשוט לא יקרה. למה? כי הצד השני – הימין הלאומי – לא מעוניין במלחמה כזו. הימין חס עליהם, מתייחס אליהם כמו אל אח קטנוני שמתבכיין ומאיים לברוח מהבית. ואם באמת ינסו לממש את איומיהם ולפעול באלימות נגד המדינה, בנשיפה אחת – אפילו לא חזקה במיוחד – הם יימצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח באשמת המרדה בזמן מלחמה.

בסופו של דבר, ההיסטוריה לא תזכור אותם כלוחמי חופש, אלא כמי שהובילו את ישראל אל סף חורבן הבית – לא בגלל כוחם, אלא בגלל הטירוף שלהם. אבל זה לא יקרה, כי המציאות חזקה יותר מהפנטזיות שלהם.

התקווה שלנו – עם אחד בלב אחד

ולמרות הכל, יש לנו תקווה. תקווה אמיתית, לא סיסמאות ריקות ולא חלומות שווא. התקווה שלנו היא לא “שלום” מדומיין עם רוצחים שממשיכים לנסות להשמיד אותנו, אלא התקווה לערבות הדדית, לעם אחד בלב אחד.

אבל השמאל מנסה לנפץ גם את התקווה הזו. הם לועגים לערכים של אחווה לאומית, מכנים “פאשיזם” כל ניסיון לאחד את העם סביב זהותו וערכיו, ועושים הכל כדי לשסות אותנו זה בזה. הם רוצים שנאמין שאין דרך חזרה, שאין יותר “יחד”, שהעם הזה שבור.

אבל הם טועים. העם הזה הרבה יותר חזק מהפילוג שהם מנסים לזרוע. כל חייל שנלחם בעזה, כל מתנדב שמחלק אוכל לחיילים, כל אמא ששולחת לבן שלה חבילה לחזית – הם ההוכחה שהעם הזה חי ובועט, ושום מחאה מלאכותית לא תשבור אותו.

אנחנו לא נאבד תקווה. אנחנו נמשיך להילחם למען ישראל יהודית, דמוקרטית, חזקה, עם סולידריות אמיתית. עם שאוהב את עצמו ולא שונא את עצמו.

כי התקווה האמיתית שלנו היא האמונה בצדקת דרכנו, והיא זו שתנצח.