חורבן האמון: התפנית המטלטלת בפרשת הסרט "נז"א" והבגידה הכפולה באמת
הסרט הדוקומנטרי "נז"א" כבר ביסס את מעמדו כאחת היצירות השנויות ביותר במחלוקת שנראו בישראל בשנים האחרונות. הסערה הציבורית שליוותה את יציאתו, לצד הגינויים החריפים מצד צמרת ההנהגה – לרבות נשיא המדינה וראש הממשלה, שהגדירו את המעשה כ"בגידה במדינה" – נדמו עד כה כשיאו של העימות בין חופש הביטוי והיצירה לבין האחריות הלאומית. אולם, חשיפה דרמטית מהיממה האחרונה טורפת את הקלפים ומשנה לחלוטין את הפרספקטיבה על המניעים שעמדו מאחורי הפרויקט.
התחקיר, הפיתוי והמספרים המנופחים
ביממה האחרונה פרסם חוקר פרטי גילויים מטלטלים מתוך ראיון שקיים עם אחת הדמויות המרכזיות המופיעות בסרט. על פי העדויות החדשות, הבמאי לא הסתפק בתיעוד המציאות, אלא פעל באופן אקטיבי כדי לעוות אותה. נטען כי היוצר שידל את המרואיין להגזים באופן דרמטי במספרים ובנתונים שהציג למצלמה, וזאת לא באמצעות שכנוע אידאולוגי, אלא תוך שימוש בפיתוי כספי גבוה במיוחד.
אם טענות אלו יתבררו כנכונות, הרי שמדובר ברעידת אדמה של ממש בעולם העיתונות והקולנוע התיעודי, החוצה את הקווים האדומים של האתיקה המקצועית.
מאידיאולוגיה קורסת לבצע כסף: הבגידה הכפולה
כאשר נשיא המדינה וראש הממשלה התבטאו בחריפות נגד הסרט, השיח הציבורי התמקד במישור הערכי. סרטים דוקומנטריים רבים נוקטים עמדה פוליטית או אידאולוגית נוקבת, ולעיתים אף רדיקלית, מתוך אמונה פנימית (גם אם שגויה או מקוממת) של היוצר בצדקת דרכו.
אך הגילויים האחרונים הופכים את הקערה על פיה. אם הסילוף ההיסטורי והעובדתי לא נבע מאג'נדה עיוורת אלא מתאוות בצע גרידא, הרי שהבגידה כאן היא כפולה ומכופלת:
בגידה בציבור ובמדינה: סחר בשמה הרע של ישראל וליבוי אש ציבורית – לא למען "האמת" של היוצר, אלא למען רווח כלכלי ומסחרי.
בגידה באמנות התיעודית: הפיכת המצלמה מכלי לחקר המציאות למנגנון ציני של זיוף, המונע ממניעים של כסף ורייטינג.
זוהי אינה אידאולוגיה שסטתה מן הדרך; זהו פשע מוסרי המונע מבצע כסף טהור.
תופעת הוויסל-בלואר ובחירותיו המוטעות של היוצר
תופעת ה"וויסל-בלואר" (חושף השחיתויות) היא אחת מאבני היסוד של הקולנוע התיעודי החוקר. באופן מסורתי, סרטים אלו מעניקים פלטפורמה וביטחון לאנשים אמיצים המוכנים לסכן את מעמדם כדי לחשוף עוולות מערכתיות. הברית בין הבמאי לחושף השחיתויות מבוססת על אמון טהור, שקיפות, והתחייבות מוחלטת לאמת העובדתית.
במקרה של "נז"א", היוצר כשל כישלון חרוץ בבחירותיו האמנותיות והמוסריות:
השחתת המקור: במקום לתעד עדות אותנטית, הבמאי, לכאורה, "קנה" את העדות והפך את הדמות משליח של אמת לשותף לדבר עבירה.
רמיסת האמון הציבורי: בחירותיו המוטעות של היוצר מטילות כעת צל כבד על תעשייה שלמה של קולנוענים ודוקומנטריסטים שעושים ימים כלילות כדי להביא אל המסך סיפורים אמינים ומבוססים.
היפוך תפקידים: באופן אירוני, מי שמתגלה כ"וויסל-בלואר" האמיתי בסיפור הזה הוא אותו חוקר פרטי, שחשף את השחיתות של המערכת המתעדת עצמה.
פרשת "נז"א" צפויה להוות מקרה בוחן לשנים רבות בבתי ספר לתקשורת ולקולנוע. היא מציבה תמרור אזהרה בוהק בפני כל מי שאוחז במצלמה או מנהל רשת שידור: כשהגבול בין חקר האמת לבין הנדסת תודעה נחצה בעבור חופן דולרים, המחיר אותו משלמת החברה כולה הוא כבד מנשוא.
מה דעתך, לאור ההתפתחויות האלה, על האפשרות למסד קוד אתי מחייב או מנגנון פיקוח עצמאי להפקות תעודה וחדשות בישראל?
תגובות