קשה להיות ישראלי בגולה, עוד יותר קשה ביום העצמאות . כמעט בלתי נסבל עוד כשיש סגר בעיר. ימים לא פשוטים עוברים על ישראלים בתפוצות. מחד לראות את ישראל פתוחה בעידן של כמעט פוסט קורונה ומנגד בעולם אנחנו בשיא הסגר, שיא החולים, שיא המתים ליום. אין מילה אחרת מאשר דכאון , סיוט, מבאס נורא. דיסוננס קוגניטיבי אישיותי של הישראלים כרגע בעולם .
נכון, כל ישראלי בגולה יצא את הארץ מסיבותיו שלו, כל אחד בזמנו. אחרי צבא, אחרי לימודים, כחלק מרילוקיישן, ניסיון להגשים חלום מקצועי, אחרים עזבו כי אז כשעזבו לא ראו עתיד לעצמם בארץ. אבל טבעו של עבר הוא לעבור, וטבעם של החיים הם להתקדם להווה ולעתיד. היום ישראלים רבים באירופה, ארה״ב וקנדה חיים את ההווה ולא רואים יותר את עתידם בנכר.
הקורונה רק הדגישה את הפערים הקיימים ממילא.
מילכוד 22, זו התופעה. החיים הנוחים יחסית בחול מול הקשיים האובייקטיביים של ישראל. מול כך, חווית הנעורים של ילדינו בישראל היא אולטימטיבית, חלום. אבל כאן בגולה חווית הנעורים רחוקה לאין שעור מהים, השמש, הסחבקייה, הישראליות הטובה. הריחוק החברתי שקיים בסטנדרטי ורק החמיר בזמן הקורונה.
אז מה עושים? עוד מעבר? עוד פעם לארוז את החיים במכולה ולהתחיל מחדש? הילדים כבר לא יסלחו לנו על כך, כמה אפשר לשגע אותם?
פעם ישראלים בקנדה חלמו על מעבר לפלורידה בפנסיה, היום ארהב היא מחוץ לתחום. על אירופה המתאסלמת ואולי לקראת מלחמה כוללת אין בכלל על מה לדבר.
וכך, נותרנו אנו הישראלים בחול ובמיוחד אלו שבקנדה, קירחים משני הצדדים. חיים את ישראל בשלט רחוק. נושמים ניחוחות וירטואליים של מופלטה בזום. דומעים ביום הזכרון וחרדים לילדינו החיילים הבודדים. מתים לחזור אבל לא יודעים לאן, איך, מתי, משוועים לתחושת השייכות אך חוששים מהבוטות הישראלית שממנה נרתענו בזמנו. חיים במילכוד תודעתי.
כמו טוני ודאג ממנהרת הזמן, תקועים בלימבו של כחול ולבן ואדום. צבעי הדגל הישראלי והקנדי.
כמו מזגן מפוצל שהמנוע שלו תלוי מחוץ לבית ופתח האוויר בפנים, כך אנו הישראלים בגולה.
ליבנו בישראל וחיינו בניכר. זה המחיר הקשה ביותר לתשלום בחיי אדם, להיות מנותק ממקום הווייתו.
הקהילה הישראלית בגולה לפעמים חמה ומחברת ולעיתים זרה ומאולצת. אלו לא תמיד הבחירות הראשונות הטבעיות לחברות, אבל כשההיצע נמוך הביקוש עולה והפשרה גדלה.
אם יש דבר אחד שהייתי מייחל לו ליום העצמאות, זה שהישראלים בארץ יבינו כמה טוב להם שם , ושהישראלים בחול יודו שהחוסר כאן לא ניתן להשלמה. אבל עד שזה יקרה תעבור לבטח עוד שנה ובשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ״ציפורים נודדות״.
חג שמח למדינת ישראל ולעם הנדיר שלי שנקרא העם היהודי❤️
