חצות , טורונטו. בישראל עכשיו מתעוררים לעוד יום עבודה. אנחנו הולכים לישון. הפרשי שעות וגם הפרשי מנטליות. שלא לדבר על פערי תרבות, הבדלים אופנתיים, הרגלים אחרים, שגרה שונה, רחובות אחרים , שורות שורות של טאון האוסים, נופים של צפון אמריקה ולא של דרום מרכז ארץ אהבתי. הו, מה יפים הלילות בכנען. הבוקר פה הוא לבן כי אין את הצהוב של הארץ ויש את השלג הקנדי. ברקע מתנגנים שיריו של מאיר בנאי שהפתיע ונפטר בטרם עת.
אני מקשיב לפלייליסט של להיטים של בנאי. ״את היית יפה כל כך במסיבה...אהבה קצרה״ , חלומות אחרים, אביתר, גשם, שירו של שפשף, כשהיום עולה, כמה אהבה. שירים נפלאים שמזכירים לי שוב את ישראל, את אילת, את הקמפינג בכנרת עם האהבה הראשונה, את הקיץ הסוער בדהב בסיני של שנות התשעים , את האהבה - אכזבה הכואבת הראשונה בגיל הטיפש-עשרה, את הלילות שלא נגמרו לפני שהגיע הבוקר במועדון הרוקסן ואת הנעורים המתוקים בישראל.
מאיר היה מהמוכשרים בין הבנאים. כמה חבל. עוד פסקול ישראלי שחדל מלפרוט לנו על הגיטרה הנצחית שלו ועל נימי הנשמה הישראלית שלנו.
משבוע לשבוע פונים אליי עוקבים בשאלה למה הפרספקטיבה שלי לא מתפרסמת גם בשפה האנגלית לטובת הקוראים הקנדיים שאינם דוברי וקוראי עברית. האמת שניסיתי כבר כמה פעמים לתרגם את התכנית, הבעיה היא לא בתרגום הטקסט, אלא בתרגום התוכן.
לך תסביר באנגלית מיהו מאיר בנאי לדוגמא. לך תספר על לילות בטירונות , בשתיים בלילה במגדל שמירה שאתה שומע את ״מה אני אני רק בן אדם״.
לך תתרגם את ההשראה, את הכוח ששיריו של בנאי נתנו לנו באין ספור רגעים ישראליים של כחול ושחור ולבן.
ניסיתי, זה לא עובד. יש דברים כמו רגשות, כמו מנטליות, כמו ריחות וטעמים, שלא עוברים את מחסום השפה, אלו הם פערי התרבות.
זו לא הפעם הראשונה שאני נמצא במשך שנים מחוץ לישראל. משהו בביוגרפיה האישית שלי , גרם לי כבר פעמיים בחיים לעזוב את ישראל. לצאת ולנדוד במסעות של גילוי עצמי, מסע גשמי אבל בעיקר רוחני. תמיד אני בסוף חוזר, כולם תמיד חוזרים.
הפעם זה כבר אחרת, כי אני לא לבד, הגעתי לקנדה עם משפחה ושלושה ילדים. מבחינתם כל יום שעובר ישראל והישראליות מתרחקת והם הופכים להיות יותר ויותר ׳קנדיים׳ , מה שזה לא אומר.
הפעם כבר לא אוכל לחזור בסוף המסלול, החיים של ילדיי מתבססים כעת בקנדה. ישראל הופכת להיות הבית הרוחני אבל לא הפיזי. חזרה לארץ תהיה פגיעה בהתקדמות שלהם ובבניית החיים כאן במערב. אז זה לא נראה באופק, אפילו אם לפעמים הלב נסדק.
בקנדה יש פחות ציניות מאשר בישראל. החיים הקשים בארץ הפכו את הישראלים למרירים כברירת מחדל. סף הרגישות בארץ הוא גבוה בגלל ההתמודדות היומיומית עם שטף האירועים הרגשיים. מלחמות, פיגועים, הלוויות בטלוויזיה על בסיס קבוע. כל זה ועוד הפך את הישראלי לקוצני כמו מיתוס הצבר- הסברס, המתוק מבפנים ועוקצני בקליפתו.
מצד אחד, הישראלים יותר חמים מהקנדים הסולידיים אבל מצד שני הקנדים יותר רגישים לאנשים. הישראלים הפכו לשיפוטיים , תחרותיים, קנאים, לא מפרגנים. איך זה קרה? מתי זה קרה ? אני זוכר שפעם הייתה בארץ תחושה של ערבות הדדית, היום זה לא קיים, אולי רק בזמן מלחמה. הרי יש את הקלישאה הזאת, שפעם יכולת לדפוק על הדלת של השכן ולבקש כוס סוכר. בשנים האחרונות שלנו בארץ לא יכולתי לבקש כבר כוס סוכר מאף אחד. האמת, גם לא ניסיתי.
אנשים הם אנשים, בכל מקום, בכל מדינה ובכל שפה. אין באמת הבדל. את זה ידעתי תמיד, אבל גיליתי שוב כאן. הוויקאנד פה הוא ארוך, זה טוב. נותן הרבה זמן איכות עם המשפחה, זמן להשקיע בילדים, זמן לכתוב. זמן קסם. בארץ יום ראשון היה תמיד סיוט. עוד לא הספקנו לנוח מהטיול של שבת והופ, לעבודה. אתה מגיע תשוש. בעצם, אתה כל הזמן תשוש.
פה בקנדה , אתה כל הזמן רגוע. אפשר להשתגע . ״יש בי מזה וגם מזה, וביניהם, על שפת הים, שקט מוצא ואז ברחוב סתם נהנה, יש בי את זה״.
הדבר שהכי חסר לי בקנדה זה הים. הים, הים, הים. חוף הצוק, הירידה הכי יפה בעולם מחוף הילטון לטיילת המגלה אין סוף של כחול וצהוב ולבן. הפלאפל בשדרות נורדאו, הכי טעים בעולם.
אני עוד זוכר שבשדרות רוטשילד היו בריכות עם דגים, הייתי מטייל שם לפעמים עם אבא שלי. היינו מצטיידים מראש בפרוסות לחם כדי להאכיל את הדגים. אז היינו יושבים ביחד, סתם כך, אבא ובן. רגעים נפלאים של ילדות ישראלית שהפכו לגעגוע מתמשך למשהו שאינו קיים יותר.
מוזר, שדווקא פה, במרחק של עשרת אלפים קילומטר מהבית אני מצליח להתאהב בארץ שלי. המרחק גורם לך לשכוח את הדברים שבגללם עזבת. ״לא רוצה להקשיב לקולות שגורמים לי עכשיו לעצור. זאת הדרך שאני בה נוסע אל מקומות אחרים. הולך בלי לדעת לאן, אל חלומות אחרים״.
המלצה לסופשבוע: היכנסו ליוטיוב ותמצאו פלייליסט של מאיר בנאי, זה יגרום לכם להיזכר, להתרגש, לאהוב מחדש את כל מה ששכחתם שאהבתם.
כמו אריק איינשטיין, גם מאיר בנאי הפך עכשיו להיות זיכרון מוסיקלי נוגה מהעבר. ״כאן דרכנו נפרדות״ הוא כתב . נדמה שצוואתו טמונה יותר מכל במילות שירו ״שער הרחמים״. שלום לך מאיר בנאי, נוח בשלום ותודה על רגעים נפלאים , רגעים פרטיים וכואבים שלך שהפכו להיות גם שלי, גם של כולם.
פלייליסט של מאיר בנאי ז"ל:
