להיות במאי סרטים? למה לך? כשפגשתי את אורי זוהר ז"ל.

כשהייתי סטודנט לקולנוע בלונדון באחת מהחופשות בארץ מישהו הציע לי לבקר את הרב אורי זוהר בביתו בירושלים. נסעתי עם חבר והתכוננתי למפגש עם ענק.

שעת ערב קיצי ירושלמי, אי שם בשנות התשעים. כשהגענו לבית, אשתו בסבר פנים נאות הזמינה אותנו להיכנס ולשבת בפינת המתנה במסדרון, מרחוק שמענו את הרב זוהר מרביץ תורה עם בן שיחו. לאחר מספר דקות הפציינט עזב ואנו התיישבנו לזוהר.

הצגתי את עצמי, סיפרתי לו שכילד הוריי לקחו אותי פעם לאולפני הרצליה להקלטה של "זה הסוד שלי", שצפיתי בכל סרטיו, שאני רוצה להיות "במאי קולנוע" כשאגדל. אורי הביט בי וחייך כאילו יודע משהו שאני טרם גיליתי ואז הוא המשיך: "למה לך?" ביקש שאפרט לו את פשר הכמיהה שלי לעשיית סרטים. ככל שהגדלתי והסברתי הוא המשיך "אבל למה לך?".

אני בתמימותי ניסיתי למשוך את השיחה לעולם הקולנוע אבל הוא בשלו משך אותי לכיוון שיחה על יהדות. לאחר כשעה במחיצתו כשאשתו אליה זוהר ברקע כל הזמן מגהצת, אורי זוהר חתם בפסיקה "אתה רגיש מדיי לעולם הסרטים" ואם תרצה להתקרב ליהדות הוא המשיך "אני פה אתה מוזמן".

במהלך אחד משיעורי הקולנוע שלמדתי בלונדון, שאלתי את הפרופסור אל ריס (שהיה יהודי) אם הוא מכיר את הבמאי הישראלי אורי זוהר, הוא לא הכיר. אז הבנתי שזוהר שפרץ דרך בכל קנה מידה בקולנוע הישראלי כמו קישון ואחרים מבני דורו, לא הגיע ביצירותיו לקהל בינלאומי. הוא היה מהות הישראליות של שנות השבעים שזר כנראה לא יבינה.

מספר שנים לאחר מכן שכבר סיימתי את לימודיי והשתלבתי בתעשיית הטלוויזיה המסחרית בישראל רצה הגורל והציעו לי להיות עוזר במאי של צבי שיסל בסדרתו החדשה של ספי ריבלין "מיסטר בין הישראלי". סיפרתי לשיסל על המסר שקיבלתי מזוהר בזמנו והוא צחק ואמר "זה לא נכון...גם אורי רגיש מאד".

שנים ניסיתי להבין מדוע זוהר ביטל את החלום שהצגתי בפניו? אולי כי הוא ידע שמקצוע הבמאי (כפי שהוא חווה אותו) עוסק ברגשות וביצרים. הלוא כל מהותה של התשובה היא שליטה בהם. אולי כי מניסיונו ידע שלמרות שאנו הקולנוענים בטוחים כי האמת המודפסת על הפילים היא אבסולוטית, היא בעצם רק סובייקטיבית ויתרה מכך עלולה להתגלות כפוגענית גם לזהיר שביוצרים? אולי כי סבר שאין בכך כלל טעם, הלוא הוא נטש את ההצלחה והסרטים בהרף עין כאילו ולא הייתה שווה באמת.

השנים עברו להן ומאז ביימתי תכניות רבות אבל את החידוד של אורי זוהר אף פעם לא שכחתי ועד היום אני מתלבט ביני לבין עצמי אם אני מתאים למקצוע הזה.

אורי זוהר ז"ל היה מגדולי במאי הסינמה וריטה של שנות השבעים בישראל. הקולנוע שלו היה כל כך ריאליסטי עד שב"עיניים גדולות" נדמה שהוא מתאר בעצם את משברי חייו שלו ומאמן הכדורסל בני פורמן הוא מראה לחייו הכאוטיים של זוהר בעצמו.

אורי זוהר יצר סרטים בדור שלא ידע פוליטקלי קורקט, פמיניזם , אי החפצת נשים, בדיחות על עדות וכיוב'. בזמנו שלשלאות השפה העברית טרם היו חסומות להומור ללא עכבות.

נדמה שחייו בתשובה היו מסע אחד ארוך של תיקונים. בין אדם לחברו, בין אדם לחברה, בין אדם למקום. בדיוק כפי שהפליא בסרטיו ושם את הקונפליקט האישי על השולחן ובמרכז הבמה כך עשה גם בחיי תורתו.

אורי זוהר השפיע על דור שלם של קולנוענים בישראל, על דור שלם של גברים, נשים ובכלל הקהל הישראלי ותולדות ההומור בארץ הקודש.

הסרטים שלו היו מסמך תיעודי על ימיה הראשונים של התרבות בישראל החדשה של שנות השבעים. היום הימים הם אחרים, הקומדיה עברה מתיחת פנים ושלישיית לול המיתלוגית, שיסל, אינשטיין וזוהר התאחדו שוב בעולם שכולו אמת. יהי זכרו ברוך.